עמוד הבית | קישורים מומלצים | מרפאה וטרינרית גבת  FaceBook: מרפאה וטרינרית גבת

כוחו של הרגל

פורסם ב: 22/02/08-04:14
ערב חורפי אחד, כשהמרפאה כבר היתה ריקה, נקייה ומוכנה למחר, נכנסה הגברת לביא למרפאה כשלצידה כלב המשפחה – רקס. אם לדייק, נכון יותר לאמר שבפתח המרפאה עמד רועה גרמני ענק – הלוא הוא רקס – ולצידו, כאילו מובלת ברצועה המחברת ביניהם, הגברת לביא הקטנה והחביבה.
רקס הוא רועה גרמני כבן עשר, שבדרך כלל הגיע עם האדון לביא לטיפולים במרפאה. אך היום, שלא כתמיד, נאלצה הגברת לביא להתמודד עם הכלב הענק ולהביאו.
"ד"ר צורי," פנתה אלי האישה הקטנה בעדינות, "רקס מרגיש לא טוב. נראה לי שהבטן שלו קצת נפוחה. בעלי נמצא כמה ימים בחו"ל ונראה לי כי העניין לא סובל דיחוי."
מר לביא הוא רואה חשבון גדל גוף, המנהל עסק משגשג מביתו. במשך שנים רבות מלווה אותו רקס בשגרת יומו, בבית ובמשרד הצמוד אליו, ותמיד נהניתי מאוד לראות את הקשר היפה שנבנה בין השניים.
כן, נכון, הבטן של רקס נראתה בהחלט עגלגלה מתמיד. במאמץ לא קטן, העלינו את רקס לשולחן הבדיקות, ומיד במישוש הראשוני הבחנתי בממצא מאוד יוצא דופן – שלפוחית השתן של רקס היתה בגודל ממש חסר תקדים. הייתי וטרינר די צעיר והממצא מאוד הרשים אותי, אבל גם היום אני יודע שנדיר למצוא שלפוחית שתן כל כך גדולה, מפני שבדרך כלל היא מתפוצצת הרבה לפני שהיא מגיעה לגודל שכזה.
במקרים האלה, הדבר הנכון הוא לאפשר לשתן לצאת כדי להקל על הלחץ וכדי למנוע קריעה, ורק אחר כך להתחיל לחפש את הגורמים האפשריים. ללא התנגדות משמעותית מצידו של רקס, הכנסתי בעדינות קטטר – צינור פלסטי גמיש – אל איבר מינו והייתי מוכן להיתקע בחסימה. להפתעתי ולשמחתי הקטטר נכנס ללא כל קושי וזרם של שתן החל יוצא ממנו.
הזרם לא פסק זמן רב מאוד. ענבל, הסייעת המסורה במרפאתי, החליפה כלי ועוד כלי עד שהזרם נחלש ונשאר רק טפטוף עדין. השתן היה תקין, ולמעשה לא היו עוד ממצאים שניתן להיאחז בהם כדי להגיע לאבחנה. נתתי לרקס טיפול כללי, שכלל נוזלים ואנטיביוטיקה, אבל הרגשתי שמשהו כאן חסר, ולכן סיכמנו להיפגש שוב למחרת.
השעה היתה מאוחרת והחושך ירד מוקדם. יצאתי מן המרפאה ונסעתי לאיטי בגשם. במשך כל הנסיעה מן המרפאה הביתה, השלפוחית של רקס המשיכה לטרוד את מנוחתי. בקצב שהכתיבה תנועת הווישרים המונוטונית על חלון המכונית, העברתי בראש שוב ושוב את רשימת הסיבות האפשריות לתופעה שכזאת. הפכתי בהן במוחי ולא הגעתי לכלל מסקנה שתשביע את רצוני. הדרך הביתה בסוף יום עבודה ארוך במרפאה היתה בשבילי הבדלה בין המרפאה לבית. וכך, בסוף נסיעה איטית בכבישי עמק יזרעאל הרטובים, על שדותיו הפתוחים והשקטים, עם כניסתי בשער קיבוץ גבת, שבו אני מתגורר עד היום, נשכחו רקס ושלפוחיתו המרשימה ממני.
 
היום שלמחרת היה יום רגיל ושגרתי. רקס לא הופיע שוב, וניתן היה להניח שזהו עוד אחד מאותם מקרים שבהם תופעה מוזרה מופיעה וחולפת לה, בלי שאנו כרופאים מבינים מאין באה ולאן הלכה.
טעיתי.
לקראת הערב הופיע רקס, הפעם מלווה אחר כבוד בשני בני הזוג לביא.
העלינו אותו על שולחן הבדיקות ושוב מצאתי שלפוחית שתן מלאה באופן מוגזם. ניכר היה כי משהו מנע את יציאת השתן במשך כל הזמן מאז הטיפול אתמול.
"ד"ר צורי," אמר האדון לביא "הגעתי איתו מיד כשנכנסתי הביתה משדה התעופה. אני מאוד מודאג בקשר אליו, מה קורה לו?!"
ושוב - הקטטר (בעברית צנטר) מוכנס, השתן מתחיל לזרום, ותוך כדי זרימת השתן יש זמן לדבר. מייד בתחילת השיחה, הבחנתי בזווית העין  שהגברת לביא רומזת לבעלה בעיניה מן רמז קטן כזה, שבין בני זוג. עשיתי את עצמי כמי שלא שם לב והמשכנו בשיחה. לפתע שלחה הגברת הקטנטונת והעדינה מרפק ימני בצלעותיו של בעלה והוסיפה בשקט "נו תספר לו…". גם הפעם ניסיתי להיות מנומס והתעלמתי, אבל אחרי המרפק השני, שהיה בעוצמה עוצרת נשימה, הפסקתי את דברי ותליתי באיש הגדול עיניים שואלות. "תראה..." האדון לביא פתח בהססנות, "הכלב הזה כבר מאוד מבוגר ו… אולי יש משהו שעליך לדעת…" הוא שתק עוד רגע והמשיך בגמגום: "תראה… מי שיוצא איתו תמיד בערב זה אני ו… אולי בגלל שלא הייתי בבית הוא לא עשה פיפי."
זה נשמע לי מאוד הגיוני וחשבתי לקפוץ על המציאה, אבל אז מירפקה הגברת לביא את בעלה במרפק השלישי והאכזרי מכולם. "נו תספר לו כבר!" היא הוסיפה בחוסר סבלנות, והפעם בקול רם. "נו טוב," הוא אמר, ולא ידעתי האם קולו השתנה מעט בגלל ההתרגשות או מעוצמת הכאב, "תראה… הכלב הזה רגיל בכל ערב לצאת איתי לדשא, אבל הוא לא עושה פיפי אף פעם אלא אם… אלא אם גם אני..." האיש הגדול והמכובד גמר את דבריו ועמד אוחז בצלעותיו המוכות, כמו ילד נזוף, בלי להביט אלי.
"לא בטוח שאני מבין..." אמרתי, שותף הפעם למבוכה הכללית.
האישה הקטנה נחלצה לעזרת בעלה והסבירה מפורשות: "כן, תראה, עשינו נסיונות שונים. אם למשל אחד מאיתנו סתם יוצא איתו, אפילו לטיול ארוך, רקס חוזר הביתה בלי להשתין. רק אם גם אלישע פותח את הריץ' רץ' ועושה פיפי על הדשא, רקס מסכים להרים רגל ולהשתין ליידו. אם לא – אז הוא מתאפק ולא משנה כמה הוא צריך."
 
במשך השנים שעברו מאז שהתרחש האירוע המוזר הזה, לא נתקלתי במקרה דומה - הכלב פשוט התאפק עד כדי כאב ופגיעה בעצמו.
תמיד ידעתי שכוחו של הרגל הוא רב, אבל לא עלה על דעתי שהוא יכול להגיע לכאלה ממדים.
רקס לא קיבל ממני כל טיפול מיוחד, והוא כמובן החלים ושלפוחיתו חזרה לממדים רגילים. מאז ועד היום חיים האדון לביא ורקס בעושר ובאושר ובכל ערב, כמו שעון, עושים יחד פיפי על הדשא.

פורסם ב: 22/02/08-04:14
בניית אתרים
דפי מידעסיפורים
טיפול מונע בכלב טיפול מונע בחתול

Valid XHTML 1.0 Transitional